אם הקבוצות » חיי הקבוצה » מלחמת הקוממיות ולאחריה » ציוני דרך

מלחמת הקוממיות, הקרב על דגניה

מברק שנשלח למטה הכללי ב- 14 למאי ציין: ...נצפו על ידי סיור אווירי טורי שריון סורי, צפונית ודרומית לקיבוץ עין-גב. משוריינים עברו את אל-חמה ונצפו כ- 2 ק"מ מזרחית לצמח.
חברי דגניה שישבו בתעלות ובעמדות בחלקה המזרחי של דגניה, יכלו לצפות בטורי הצבא הסורי המתקדם ויורד אל תל-אל-קאסר - במקום בו הוקם ונמצא קיבוץ תל-קציר - שם קבעו הסורים את מפקדת החטיבה.
מול צבא סורי זה, שנעזר בטנקים, משוריינים, תותחים ומטוסים, עמדו תושבי עמק הירדן, עם תגבורת מגדוד "ברק של חטיבת "גולני, מחלקה מחטיבת "כרמלי"
החל מה- 15 למאי, הפגיזו הסורים בתותחים ובמרגמות את ישובי עמק הירדן ביום ובלילה, וב- 17 למאי כבשו את הקרנטין (מחנה הסגר לבהמות) ומחנה "חיל הספר" שממזרח לצמח.

ב- 18 למאי, בשעות הבוקר הגיע מברק אל המטה הכללי ובו נאמר: "אחרי הרעשה כבדה פרצו הבוקר ב- 08:25 משוריינים וטנקים לצמח וכבשוה. לנו אבדות גדולות בהרוגים ופצועים. לאויב שליטה מוחלטת באוויר. כל הישובים בעמק הירדן, לרבות יבנאל, מורעשים קשה מאוירוני קרב. טנקים של האויב ליד דגניה".

הצבא הסורי המתין עד לכיבוש שער-הגולן ומסדה שאירע בלילה שבין ה- 18 ל- 19 במאי, לפני שפתח בהתקפה על הדגניות בדרכו לכיבוש הגשר שעל הירדן.
באותו לילה ישבו אנשי משלחת מוותיקי עמק הירדן לפגישה במטה הכללי עם דוד בן-גוריון, ובסיכום הפגשה יצא מברק לחטיבת גולני ובו נאמר: "עושים את כל המאמצים שעד מחר שעה ארבע בבוקר יגיעו אליך ליבנאל ארבעה תותחים כבדים".
יום ה- 19 במאי עבר ללא פעילות מיוחדת.
בלילה של ה- 19 למאי, תקפה פלוגה מחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח את משטרת צמח. הם פגעו במספר משוריינים בחצר המשטרה, אולם לא הצליחו לכבוש אותה ונסוגו חזרה לדגניה.

בשעה 4.30 בבוקר ה- 20 למאי, תקפו הכוחות הסורים את דגניה על ידי טנקים, משוריינים וחיל רגלים.
ההתקפה החלה בהרעשה ארטילרית כבדה שבהמשכה יצאו הטנקים והמשוריינים מ"צמח" אל השדה והחלו להתקדם על הכביש ובשדה לכיוון דגניה. מאחרי הטנקים הלכו חיל הרגלים, שנעצרו כ- 200 מטר מגדר דגניה והחלו להתחפר שם.
הטנקים שהמשיכו להתקדם הגיעו עד לגדר המשק, שם נעצרו על ידי המגנים שהשתמשו במטול רימונים נגד טנקים מסוג "פיאט" ובבקבוקי מולוטוב, שהוכנו מבעוד מועד על ידי חברי דגניה.
טנק אחד עבר את גדר המשק, ונעצר על שפת תעלת המגן תוך שהוא יורה במקלעו לכל עבר, שם זרקו עליו המגנים, חברי דגניה בקבוקי מולוטוב, עד שהוכנע ואנשי צוותו נהרגו.
מרגמות שישבו בקבוצת כינרת וממערב לדגניה מאחורי "בית-גורדון", הפליאו לפגוע בחייל הרגלים שבשדה, בשטח הפתוח וכן פגעו במשוריין נושא תחמושת.
שני תותחים נגד מטוסים שעברו מאזור "שער-הגולן ו"מסדה" לצידו השני של הירדן, פגעו במשוריינים סורים ובחייל הרגלים שלהם, ומנעו מהם להתקדם לאורך הכביש לכיוון הגשר שעל הירדן.
ארבעת התותחים שהובטחו על ידי המטה הכללי הגיעו והתמקמו על רכס אלומות. למרות שבאו ללא אמצעי כינון, והתחמושת שלהם הייתה קטנה ודלה, הצליחו בכינון ישיר לפגוע באויב ולגרום לו אבדות. ממסמכים שנתפסו ומתשדורות של הסורים עולה, שתותחים אלו הכניסו חרדה ובלבול בפיקוד הסורי, ותרמו רבות להחלטתם לסגת.
בשעה 07:30, נסתיימה ההתקפה על דגניה, והצבא הסורי נסוג לעבר הכפר "צמח" בהשאירו שני טנקים פגועים, שני משוריינים הרוסים, ועשרות חיילים שנהרגו מאש המגנים.

בשעות הצהריים של אותו יום, החלה התקפה משולבת של טנקים ורגלים לעבר דגניה ב', ההתקפה נבלמה ובשעה 14:30 לערך החלה נסיגה סורית לעבר "צמח" כשבשעות הערב, נסוג כל הצבא הסורי ממשטרת "צמח" ומהכפר שסביבו, והתמקם בתל-אל-קאסר.

67 לוחמים מכלל הנופלים במערכה על הגנת עמק הירדן קבורים בבית הקברות בדגניה, בחלקה הצבאית, מהם 7 חברים וחברה אחת הם מחברי ובני דגניה עצמה.

אחרי ההפצצה הסורית על דגניה 1948	הטנק הסורי בשערי דגניה - מלחמת הקוממיות 1948

לאחר מלחמת השחרור הורחב שטחה המעובד של דגניה. מנהל מקרקעי ישראל הוסיף לה חלק מאדמות צמח ומאדמות אחרות. כלל השטח המעובד הגיע לכדי 2,000 דונם, כולל שטח הנקודה. שטח נוסף שבו זכתה דגניה היה אדמת הרכסים שמצפון לנחל תבור ומדרום לנחל יבנאל, זאת כאשר ננטשו הכפרים, סירין, עולם וחדתה.

רק בשנות ה-60 המאוחרות הוקם לצד החקלאות מפעל תעשייה, "טולגל – יהלומי תעשיה".

מראשית 1968 ועד שלהי 1970 נמצאת דגניה, יחד עם יתר יישובי עמק הירדן, השוכנים למרגלות הרי הגלעד ולאורך נהר הירדן, מסובכת במלחמת ההתשה, בחזית המזרחית, זו שנפתחה נגד היישובים הנ"ל, נטלו חלק צבא ירדן, צבא עירק ואש"ף.

אש"ף, בחסות הצבאות הסדירים, ביצע חדירות אל מעבר לגבול ישראל. כך קרה שדגניה והיישובים שבעמק נקלעו למלחמה זו ונשאו בנטל הכבד מבחינה צבאית, כלכלית ומורלית.

יישובי עמק הירדן, וביניהם דגניה א', הוכו מפעם לפעם על ידי ירי קטיושות ופגזי תותחים, דבר שדרש את הקמתם של חדרי ביטחון ומקלטים לשהיות ממושכות. בתקופה זו, תקופה של כשנתיים ימים, שהו ילדי העמק ברציפות במקלטים, שם נאלצו לקיים שגרת חיים בתנאים קשים ביותר.

דגניה, למן ראשית דרכה, ראתה את עצמה כקבוצה ולא כקיבוץ. היא דגלה ברעיון "הקבוצה האינטימית" הרואה בתא המשפחתי את הבסיס לחיים החברתיים, והאמינה כי החברים הם היוצרים את המסגרת הייחודית שיחיו בה, ולכן יש לבחור בקפידה רבה את החברים המצטרפים אליה.

המשך לדף הבא »